עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
מי אני?

אני שורדת כי אני חזקה? או שחזקה כי אני שורדת?
לשרוד זה הרבה יותר מלחיות
את עדין אינך אשמה
19/01/2015 21:05
arayot
שמילים מתפרקות בשורות
וטעם הדמעות הוא מר,
כשצלילים צורבים כמו כוויות
והיום מתערבב עם מחר,
כשהזמן לא חשוב
וכאב עוצר נשימה,
אני רק מזכירה לעצמי שוב -
את עדיין אינך אשמה.
0 תגובות
מתבלבלת ונופלת
19/01/2015 21:04
arayot
נורא רציתי להגיד, אבל לא ידעתי איך להגיב. לא ידעתי למה אני עדיין מרגישה.
אין לי שום כלי לחיזוי העתיד. הסימנים שיש - לרוב מטעים, לא באמת קורים.
רואה מה שאני רוצה לראות, לא אוהבת את מה שאני מרגישה. לא רוצה עוד מבחן
כזה. והזמן אלוהים, זה זמן כל-כך לא מתאים. לא יכולה להרשות לעצמי להתבלבל,
התקדמתי יותר מדי, לא התקדמתי,אבל הרבה יותר דברים מובנים עכשיו.

נורא רוצה להאמין שהפעם אני לא נופלת, כל-כך קל ליפול - המצב לא טוב, אני
יודעת שלא, כי אם כן - אז הייתי יוצאת החוצה לעשן סיגריה בכיף ולא יוצאת כדי
לבכות קצת, לשחרר לחץ. אנשים כבר מתחילים לראות שמשהו לא בסדר. אני כבר לא מנסה.
0 תגובות
חור
19/01/2015 21:03
arayot

זה לא דיכאון, זה סתם חור.
זה לא עצוב, זה לא כואב, זה לא שורף, זה פשוט שם.

אין לאן לברוח. המקום היחידי שנשאר לברוח כבר סגור בפני

זה הצד שרוצה ולא מעיז לבקש,
לא יודע איך לבקש,
מפחד שבאמת יקבל

0 תגובות
אין לי כותרת
19/01/2015 21:00
arayot

אני זוכרת איך שאתמול חשבתי שאני האדם הכי מאושר בעולם. יכול להיות שבאמת זה
היה רק אתמול, או אולי עברו מאז אין סוף שנות אור? חשבתי שהדשא אף פעם לא
היה יותר יפה, שהשמיים מעולם לא היו כל-כך גבוהים. עכשיו הכל התנפץ, והלוואי
ויכולתי פשוט להעלם בתוך הריקנות הכללית ולהפסיק להתקיים.

בחיים לא שיערתי לעצמי שאני אגיע לכאלה תחושות פחד. אפילו בהשוואה לפחד
האונס. אני פשוט התפתלתי מכאבים שנבעו מפחד. זה גם לא כאב של דקירה. אתה
מרגיש את פעימות הלב שלך בכל רקמה, בכל תא וזה כואב. כאב מתסכל שבא לך
לצעוק, הרגשתי שעוד שנייה אני מאבדת את זה. פחדתי שאף אחד לא ימצא אותי ואני

אבלע לחור השחור המפחיד הזה. זה נמצא בתוכי ללא הרף. אין מנוחות ואין הנחות.

אתה משתגע. בא לי לצעוק שמישהו יתפוס אותי ויחזיק אותי חזק, שמישהו ילחם
איתי, שלא יוותרו לי, רק שיחזיקו אותי חזק. אלוהים, אני מאבדת שליטה והסרטים

בראש, אלוהים זה כואב. אני איבדתי אחיזה והכל ממשיך כרגיל, בחוץ דברים
משתנים, אנשים נעלמים, רק רואה בלי יכולת להגיב. הדבר היחידי שנשאר לעשות זה
לעצום עיניים וגם זה מפחיד כי שם הדברים יותר מפחידים ובא לי לצרוח תעצרו!
כואב לי, שורף לי, אני צריכה עזרה, אני לא מסוגלת יותר להתמודד, שמישהו ינתק אותי מהסיוט

0 תגובות
זוכרת לא לשכוח
19/01/2015 20:57
arayot
אני זוכרת
זעקה אילמת
בלב החשכה

אני זוכרת
את ידך הגסה
הנוגסת בכתפי
ומותירה בנפשי
טעם כואב

אני זוכרת
איך סררת בגופי
וחיללת
את קדושתי
ויותר מן הכל
אני זוכרת
לא לשכוח
0 תגובות
האשה שבמראה
19/01/2015 20:56
arayot
מי את, האישה שבמראה?
כותבת את שורה אחר שורה,
והשיר שלך כמו שביל, נעשה ארוך:
שלשום עצוב, אתמול מבודח, היום נבוך.

מי את, האישה שבמראה?
בתוך ערמת כלים כמעט ולא נראית.
אולי כביסות הן חלק מדמותך,
אם במראה הן גם עומדות לידך?..

דמעות רותחות אל תוך הלב זולגות,
היטב רואות עיניים עצומות
כאב בודד הושלך על הרצפה,
את לתשובות ממנו מצפה…

תקשיבי, את, האישה שבמראה
אולי מזמן המראה שלך שבורה?..
לכן את לא רואה שבעולם
ניתן להיות שלם אם לא מושלם
0 תגובות
חזק וחלש
19/01/2015 20:55
arayot

חולשה וכוח – עולם של הפכים,
הם כה הרבה אצלנו מתחלפים.

חזק – יודע להסתדר לבד,
הוא מפחד בפנים מהזולת.

בכל אחד (אגיד ללא אשמה)
כזה חזק יושב בנשמה…

עולם זה אוהב את החזקים,
אוהב כאלה שתמיד שמחים
ובעינינו הם המצליחים.

לכן מגיל קטן אנו לומדים
איך לאחסן דמעות עמוק בפנים,
איך לא לבכות אף פעם במצב
בו מסתכלים עלינו מין הצד.
שלא יגידו: ”די! תפסיק עם השטויות!
אתה גדול מכדי לפני כולם לבכות!
אתה חזק? תלמד להתאפק.
זה כבר עבר בכלל ללא ספק!"

לכן קורה הרבה שמין צד
קשה לשאת דמעות של הזולת
ולחבק במקום להתחמק
ולספר על "כוח" ו"ספק"…
לכן קשה (אוסיף בין השורות)
לחשוב שינגבו לנו דמעות.

 

0 תגובות
דמעות...
19/01/2015 20:53
arayot

גשם, שלח טיפות
לשטוף את נפשי מדמעות.

דמעות שאינן זולגות,
דמעות שקפואות, תקועות,
דמעות של תקוות קבורות,
דמעות של ציפיות ריקות,
דמעות של חוסר זהות,
שכמו פזל גזור בטעות.

דמעות העדר גבולות,
של חומות שכל פעם נופלות

נשברות, מתנפצות בכאב,
דמעות ששורפות את הלב…

0 תגובות
את לא אשמה
19/01/2015 20:52
arayot

כשמילים מתפרקות בשורות
וטעם הדמעות הוא מר,
כשצלילים צורבים כמו כוויות
והיום מתערבב עם מחר,
כשהזמן לא חשוב
וכאב עוצר נשימה,
אני רק מזכירה לך שוב -
את עדיין אינך אשמה.

את תמיד חיפשת אהבה,
ודאגת להחיות תקוות,
גם כשפעם ללא תשובה
במקומם נעמדו מצבות.

את חיבקת אבנים קרות
עד שרוח הקפיאה דם.

את רצית להמשיך לחיות
ונלחמת איתה עד עולם.

את נלחמת עד סף הכוחות
גם אם חושך היה מסמיך,
אם נפלת וקיבלת כוויות,
קמת מוכנה להמשיך.

עכשיו שמרי על אוצר
שקנית בדם ודמעות,
שלמת עליו כה יקר
עד שאהבת לחיות.

 

0 תגובות
תתארו לכם
15/01/2013 11:31
arayot
תתארו לכם , כל כך מתחברת לשיר הזה כרגע, ומצד שני כל כך לא.  מבולבלת
שלמה ארצי
מילים ולחן: שלמה ארצי

אקורדים



תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותה בגן העדן

תתארו לכם קצת אושר
כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן
עיר מגניבה בתוך החושך ושנינו בשמיכה
והיא מלטפת אותי ואומרת לי
מחר יקרה מה שרצית
והיא מלאה השתקפויות של עצב ושמחה

תתארו לכם באמצע יום יפה
שמיים מעליכם, האהבה איתכם
כן, ככה זה קרה, לפתע היא אמרה
אני עוד זוכר אותה, כמו בסערה
תתארו לכם אותי נופל לתוך זרועותיה

תתארו לכם עולם פשוט, חדר ללילה, בית בגשם
ריחות עצים מלאים בתות, ושנינו שיכורים
"אם נפרד אני אמות", היא לוחשת וגועשת
תתארו לכם עוד הזדמנות לחזור פתאום לנעורים

תתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימה
מה שחסר שוב מיתמלא, מה שהיה פתאום ישנו
ואני מביט לתוך עיניה ונגנב בכוח פנימה
תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות

תתארו לכם באמצע יום יפה...

תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים
(תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך)
עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר
3 תגובות
מישהו רואה?
15/01/2013 11:29
arayot
נפלתי לא מעט
קמתי יותר מידי
צעקתי עד אפיסת כוחות
שתקתי במשך שבועות
שתיתי. עישנתי. סיממתי . אהבתי. שנאתי. צחקתי.בכיתי. התרגשתי.הייתי מאושרת.הייתי בדיכאון. רציתי לחיות. רציתי למות . ניסיתי להמשיך ולחיות . ניסיתי להיות . התאהבתי שוב . נפגעתי. פגעתי. איימתי . הוכתי.
בקיצור עשיתי הכל ונעשה לי הכל
אבל הדבר הכי נורא זה שכעשיו אחרי כל מה שעברתי אני לא מרגישה כלום !!!
אני לא שמחה .לא עצובה לא מתרגשת .לא דואגת לאף אחד.לא אכפת לי מה יקרה מחר.
אני פשוט לא מרגישה כלום
ובנתיים כל הזמן אני מזמזמת את השיר :אני נופל וקם נופל וקם כמו מטומטם ....
עכשיו אני חושבת אולי אני צריכה לשיר : הגעתי לכאן כדי לנצח. לא עברתי הכל כדי להפסיד .לא אקבור את ראשי בחול .אלחם ולא אפול .אפרוש כנף ואעוף לירח אין גבולות מלבד הדימיון אין גבולות אין דבר שאני לא אוכל לשנות אין גבולות אין דבר שאני לאוכל לעשות ....
ועדיין יודעת שניצחתי ולא מרגישה כלום
פשוט ליבי הפך לקר, גם מול עצמו . מוזר , אחרי שניצחתי , לאבד את היכולת להרגיש דווקא עכשיו כשמאושר לי ???
0 תגובות
יש ימים
03/01/2013 21:38
arayot
ימים בהם פשוט אני פשוט נשברת
ימים בהם יש מועקה אדירה על הלב
ימים בהם אני מרגישה מיואשת וחסרת תקווה
ימים בהם אני מרגישה הכי לבד בעולם
ימים בהם אני הכי רוצה תשומת לב
ימים שאני רק רוצה להתבודד ולהתכרבל במיטה
ימים שאני לא רוצה שידעו שאני חלשה ושאני גם בוכה לפעמים
ימים בהם הדשא של השכן נראה ירוק יותר
ימים שאני פשוט רוצה שאלוהים ישלח לי מלאך שיקרב ביני לבין לב שאוהב
ימים שבהם אני פשוט רוצה שאנשים שאני אוהבת יתנו כתף להישען עליה, חיבוק שיגן...
ימים שבהם אני כועסת על כל העולם ובעיקר על עצמי
ימים שבהם אני מבולבלת, שאני מרגישה שמשהו לא פועל כשורה, שאני חייבת שינוי
ימים בהם אני לא יודעת לאן ללכת אבל ממשיכה ללכת וכבר נראה
ימים בהם אני יודעת שהדבר הודאי היחידי בחיים האלה הוא הכאב.
1 תגובות
לא מסוגלת
05/12/2012 16:33
arayot

לא מסוגלת לשתף יותר.
לא מרגישה בטוח, לא מצליחה להאמין שזה זה.....
לא מאמינה שזה קורה לי אבל הכול מתחבר לשנים של דשדוש באפילה, של פרטים ברורים ולא ברורים, הזויים, לא הגיוניים, וזה עדיין לא הגיוני אבל כבר לא יכולה לקבור את זה.
אין לי כוח לסחוב יותר.
מרגישה כמו בתוך סרט אימה.
אני השחקנית הראשית ואני גם הקהל והסרט הוא שלי......
מטורף לגמרי. הכול ברור ומסביר דברים שידעתי קודם, משתגעת.
לא יודעת איך מתמודדים, איך סוחבים דבר כזה, איך יכול להתקיים כזה רוע בעולם הזה? איך?
ואם כל זה אני צריכה גם לתפקד.
נמאס לי להתנתק ולסגור כל הזמן את מה שאני רוצה למחוק, נמאס לי לברוח, זה מוביל לאבדון, לגיהינום, ואולי אני כבר שם או שאולי אף פעם לא הייתי במקום אחר......
ואם זה לא מספיק, אני עוד צריכה לתפקד בדברים שדורשים המון ריכוז ואחריות ומצליחה לדחוק הכול ולשחק את המשחק עד הסוף, שמה את עצמי בצד כמו תמיד ויוצאת מגדרי, משיגה הכול וכל כך לבד בפנים. המסכה כל כך מדויקת ו"אמיתית" ובפנים הכול כמו סופה בתוך הגיהינום.
עייפה כבר מהכול, אין לי כוח לזייף יותר ואני לא מכירה דרך אחרת, אבודה בחלל באימה ברוע, בשטנה. עד מתי????????
אין אני ואין אותי ואין שם כלום חוץ מגיהינום רווי באימה. כבר לא מרגישה כלום......... 

2 תגובות
עוד לילה קשה אחד
27/11/2012 14:48
arayot

עוד לילה קשה באמת, אחרי שבוע של לילות מטורפים. בעיצומו של הסיוט, בעלי מנסה להעיר אותי ולא מצליח. נותן לזה להסתיים ומחכה שאני אתעורר.

זה ניגמר. מתעוררת מבועתת, תחושה של חנק, אין לי אויר. רועדת ומכווצת כולי, מכוסה זיעה קרה. עוברות עוד כמה דקות עד שמצליחה להתעשת על עצמי. רצה לשירותים כדי להקיא, כולי עדין מסוחררת מעט. לא מעיזה לחזור לישון, מפחדת, נועלת את כול החלונות בבית, אפילו לצאת לעשן במרפסת אני לא מעיזה. מפחדת אבל לא יודעת ממה.

הסיוט – סיטואציה שכבר חוויתי חוזרת אלי בחלום. ב....., איתו בחדר לבד. יש כבדה חונקת ומשתקת, יש אחרת מכאיבה. חוץ שומעת ברקע אנשים עוברים, חברה מחפשת אותי ואף אחד לא יודע איפה אני. אני כולי משותקת, כואבת והמומה. מנסה לצעוק אבל לא יכולה. לאט לאט ניגמר האוויר. אולי זה הסוף? שלי? של האירוע? לא ברור. פתאום זה ניגמר, מתעוררת.

כנראה שמיתוך הסיוט עצרתי את הנשימה. מתעוררת ללא אויר כמו אחרי צלילה ארוכה.

בעלי מנסה לדבר אבל לא יודע מה להגיד, מה לשאול, לגעת בי הוא לא מעיז. אפילו לא לחבק. ממילא לא הייתי מסכימה, שום מגע לא מתאים עכשיו. אולי חיבוק של אימא שלא קיימת? אולי.

אני עוברת לסלון אחרי שמוודאת שהכול סגור ונעול וכול הילדים במיטות. רוצה לצאת לעשן ולהירגע אבל מפחדת. שותה קפה, אוכלת שוקולד, עוד כוס קפה כדי שלא אירדם. בוהה בטלוויזיה, מחליפה ערוצים, לא מצליחה להתמקד בכלום. סופרת את הדקות ומחכה לבוקר שיגיע.

הגיע הבוקר

אני לא יודעת איך להמשיך מה לעשות? ברור לי שצריכה איזושהי עזרה אבל לא יודעת מה, לא יודעת לבקש ולהיעזר. אני בכלל לא יודעת איזה סוג של עזרה אני רוצה.

רק לדבר עם מישהו קרוב, שאפשר להרגיש בטוח ואמיתי. רוצה רק לשפוך, להקיא הכול החוצה, לספר כול מה שהיה וממה כול כך מפחדת. רוצה להרגיש בטוחה ומוגנת. רוצה שיחבקו אבל לא יודעת לבקש.

רוצה להעלם.

די, מספיק, נימאס לי מכול המצב. מפעם לפעם התגובות רק מחמירות וזה לא נהייה יותר פשוט. הוא שוב בדרכו משתלט לי על החיים ועוצר אותי מלהמשיך. מנצח. אני לא רוצה שוב להפסיד.
1 תגובות
תמונות שצפות לי בראש
27/11/2012 14:39
arayot

איך הידיים שלו נוגעות בי, בבטן, מתחת לחולצה, יותר למטה, מלטפות. איך הגוף שלו מכסה על הגוף שלי. איך השפתיים והלשון שלו נמעכים על שלי. הידיים מחזיקות את הירכיים ומלטפות.

אאאאאאאההההההההההה !!!!!!!! רוצה לצעוק. זה כל כך נורא להיזכר בזה. אז מה אם אתה אבא שלי? זה לא נעים לי!

שוב נוגע בי, שוב פורץ את הגבולות. משתמש בי כאילו אני הכלי שלו. וכל הזמן האמירות האלו, אני אוהב אותך... את הבת המיוחדת האהובה שלי... אישה קטנה שלי.

היום זה שוב עוד יום שמציף בי הכול ולא נותן לי לברוח מעצמי. לבד עם הכאב העצום הזה שחודר לי בעצמות. מרגישה נאנסת שוב כל לילה מחדש, מרגישה אבודה, רוצה לחיות אבל אחרת.

חנוק לי. המון מחשבות שרצות לי בראש. קצת משתפת אבל המון שותקת. רוצה לדבר אבל משהו בי עוצר אותי.

מחפשת את הכוח ובעצם כלואה בשקט שליפני, שבתוך הסערה.

סתם רוצה לנעול את עצמי בתוך החדר, ימים ולילות, רק לישון. שלט יכאב. שלא אצטרך עוד להסתיר, שלא אזדקק לעוד מסכה.

מרגישה נשברת, אוכלת את עצמי לאט לאט, מנסה להדחיק את הכול, להשתיק את המחשבות והקולות שבי. אבל זה לא הולך לי.

מתפוצצת לאט לאט, שומרת הכול בבטן ואז "מקיאה" הכול בבת אחת, כמו בכי. רוצה לבכות אבל לא מרשה לעצמי. בכי זה חולשה, איבוד שליטה.

לא רוצה לאבד שליטה.

1 תגובות
המפלצת... שוב
27/11/2012 14:18
arayot

כשהייתי קטנה... כשהגננת ניסתה להרגיע ולהגיד שמפלצות יש רק האגדות, הן לא קיימות, ניסיתי חזק חזק לעצום את העיניים שהמפלצת תחשוב שאני ישנה. אבל זה לא עזר. המפלצת הגיעה, הכאיבה, גם כשניסיתי חזק חזק לפתוח את העיניים... המפלצת עדין הייתה.

אבא שלי... המפלצת... עדיין קיימת.

אין לה קרניים ושיניים חדות, היא מופיעה גם בימים ולא רק בלילות. אבא שהצליח לקחת לי את הכול, את הלילה, את היום.

אבא שמותר לו הכול.

משפחה רגילה, אבא, אימא, אחותי ואני. כלפי חוץ היה לי הכול כביכול, ילדה שלא חסר לה כלום. כביכול.

הכול חוץ מהיכולת לנשום, ילדה שנחנקת מבפנים ומבחוץ. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע את הקול שלה.

אני לא זוכרת בבירור בדיוק באיזה גיל זה התחיל, שנתיים או שלוש? אולי אפילו ליפני? לחדור, להכאיב, להתנשף מעלי, ללטף, למשש....

אני זוכרת בבירור לילות שהיה מגיע אלי לחדר,, שומעת את הצעדים שלו שמתקרבים. מזיז לי את השמיכה, נוגע, פולש, חודר. גוף גדול מול ילדה קטנה. והנשימות שלו מעלי... את האיומים שאסור לספר, את האמרות שאותי הוא הכי אוהב, אהבה מיוחדת שיש רק לנו, את הסוד. ושאסור לבכות גם אם זה ממש כואב, הרי זה לא כואב, זה נעים.

גם כשכבר התבגרתי עדיין הוא המשיך, לאנוס בכוח, להכאיב, לאיים, גם כשביקשתי שיפסיק הוא המשיך.... כמו בובה על חוטים. היה משכיב אותי אצלו בחדר ומוחץ... עד שאין אויר לנשום... ורק דם... בדידות... דמעות... שתיקה.

הוא הצליח לגזול ממני את הילדות ואת הבגרות. אבל לא הצליח לקחת ממני את ה"אני" שלי, שהיום כל כך נלחמת כדי להתמודד עם ההשלכות של המפלצת. אני כל כך רוצה שהמפלצת הזאת תמות
0 תגובות
מאבדת תקווה
25/11/2012 15:47
arayot
מאבדת תקווה.

ההרגשה לא עוברת עם הזמן, שגם הוא עומד במקום.
איבדתי את עצמי, כבר לא יודעת לאן ללכת.
לא יודעת מה להרגיש, מה לחלום, מה לרצות.

מה שעצוב זה מה ששמח, ושום דבר לא שמח יותר.
נגמרת מבפנים, מאבדת חשק.

נמאס כבר. מיציתי.

משהו נשרף בלב,
משהו צובט לא מרפה וכואב,
משהו שלא מוצא את עצמו,לא כאן ולא שם,
משהו שאולי בכלל לא קיים,
תן בי את הכוח,להבין מי ומה אני בעצם,
לראות את עצמי חייה כמו שצריך,
תן בי את היכולת להצליח להגיע למצב הזה בכלל,
לפני שאני מאבדת את השפיות שלי,
אני נקרעת בין העולמות,נאבדת בין האנשים,
נבלעת בים סוער של מחשבות ורגשות,
בוא לא נדבר על העבר,נכון שהוא תמיד משאיר סימן,כמו זנב שתמיד שם,
כרגע הוא כואב,ולא מרפה ומדמם,הולך איתי ומכל נגיעה מתכווץ ,
אני מתחרפנת,מתחרפנת,מתחרפנת,אני מתחרפנת,
כ"כ מוזר לי בכלל שמבינים אותי,אם אני בכלל לא מבינה את עצמי,
1 תגובות
עוד אחד נוראי
25/11/2012 15:37
arayot

עוד זיכרון

בערך בת 7, כיתה א' או ב', זוכרת שהמורה הייתה אילנה.

מתעוררת באמצע הלילה ולצידי מישהו ערום. גבר שמגדל אותי מגיל 0 . גבר שקראתי לו אבא. הוא לא עשה הרבה, רק העביר את כפות הידיים שלו על גופי. אני מזהה שפלג הגוף התחתון שלי הוא ללא פיג'מה. מתי הוריד? לא הרגשתי? נוגע בי בגוף. נוגע גם בעצמו. אני אומרת לו שזה כואב אז הוא לרגע מפסיק, מחכה, ואז ממשיך בשלו. "תרגישי כמה שזה נעים.... את תלמדי לאהוב את זה..." עד שמגיע לסיפוקו. לא מחכה הרבה ונעלם. עכשיו נשארתי לבד עם כל הגועל הזה על עצמי ובמיטה. קמתי לשירותים וניקיתי עם נייר את מה שנשאר עלי.

עכשיו אוכל לישון בשקט ובבטחה. הלילה הוא כבר לא יחזור.

 

לעולם לא אבין את עצמי, למה גם עכשיו יש לי לפעמים בחילה? רק מלהיזכר באותם לילות של נגיעות בי, נגיעות ומעשים של אבא שהשאירו צלקות בחיי. צלקות שמנעו ממני ילדות מאושרת. כבר עברו עשרים שנים ואני לא מצליחה לשכוח את אותם נגיעות ואותם מעשים. מנסה לשכנע את עצמי שאולי דבר לא קרה? אולי רק דמיינתי? פעם זה הצליח... היום כבר לא. אבל אלו לא היו רק נגיעות, היו דברים עוד גרועים יותר. עדין יש לי אותה בחילה נוראית שמלווה אותי מהילדות. עדין יש שנאה עצמית והאשמה עצמית בכאב המתמשך הזה.

בשלב מסוים ההכחשות נמסות, הזיכרונות עולים וצפים והמציאות שהייתה טופחת לי בפנים. חייכתי הרבה שנים בהכחשה מוחלטת, התעלמתי מהזיכרונות ומהפחדים. ללא רוח, ללא תחושות בחילה. עכשיו חזרו הזיכרונות ויש גם רגשות. רגעי אימה ופחד, חשק לא להיות ולא להרגיש. החשק הנסתר הזה מלווה כל רגע, ואני נלחמת כמו לביאה על חיי. מנסה להישאר שפויה.
0 תגובות
המשך זיכרונות
24/11/2012 16:57
arayot

זיכרון שלישי

השכבה

כשהיה משכיב לישון אני זוכרת שהיה מרדים אותי נעים. סוגר לי את העיניים ומלטף עד שנירדמתי. לא זוכרת הרבה, רק שהיה מרדים נעים. ורק אותי. רק את מי שאוהב באמת.

אולי זה באמת היה נעים? זה לא כאב ובסוף נרדמתי.

 

 

 

זיכרון רביעי

שוכבת על הבטן במיטה, פנים בתוך הכרית, שלא אראה מה קורה.

מפריד בין הרגלים, מלטף, דוחף אצבעות וזה לא נעים. אחר כך ניצמד אלי מאחור, הוא כול כך כבד שבקושי יכולה לינשום. מיתחכך בי אבל לא נכנס. עד שזה ניגמר. הכול מתפרץ החוצה, עלי, וזה חם רטוב ומגעיל.

שילך כבר כדי שאוכל להקיא

 

 

זיכרון חמישי

הוא יושב על המיטה שלו ושל אימא וקורא לי לבוא אליו. "את זוכרת שאני הכי אוהב אותך? נכון שאת אוהבת את אבא ורוצה שיהיה לו טוב ונעים?"

מושיב אותי עליו, ממשש ונוגע. מכניס את הידים שלו מתחת לבגדים. "נכון שזה נעים לנו?"

לי זה לא יה נעים אבל פחדתי להגיד. פחדתי שלא יאהב אותי יותר.

מתחכך בי ונוגע עד שלבסוף זה ניגמר.

 

 

זיכרון שישי

זוכרת הרבה לילות ארוכים, היה מגיע באמצע הלילה, נכנס אלי למיטה, אלי לגוף, אלי לנשמה. ידים, רגלים, ראש, הכול היה נכנס בתוכי. את הכול הרגשתי. כבד. חונק. אסור לזוז, זה פחות יכאב.  קשה לינשום.  גועל.  מתפרץ.   רטוב.    נגמר והולך.

נישארת לבד.

 

 

 

1 תגובות
זכרונות / פלאשבקים
24/11/2012 16:46
arayot

לפני שאתחיל אני חייבת להזהיר.... הגעתי לסף השפיות והחטתי להעלות לכתב גם ממחברת הזיכרונות שלי. החומר הוא חומר קשה לקריאה ולא מומלץ לבעלי לב רגיש. מראש מתנצלת אם זה פוגע או מכאיב למישהו.

הוזהרתם

.

.

.

.

.

.

 

.

 

.

.

 

זיכרון אחד

אמבטיה.

תמיד הייתי מאוד מלוכלכת ותמיד היה צריך לנקות טוב טוב, בכל המקומות. אני זוכרת ידיים מנקות עם המון סבון, גם מבפנים וגם מבחוץ, שיהיה נקי.... כדי שאחר כך אבא יוכל לנשק שם.   גם האצבעות הענקיות שנכנסו לשם. זה כאב ושרף. אבל תמיד אמר "נכון שזה נעים לך, זה מאוד נעים, אני מרגיש שזה נעים לך."   יכול להיות שזה היה נעים לי? לא זוכרת. בעצם כן זוכרת. בעיקר את השיפשופים והמגע המהיר והחזק.

אחר כך היה מנגבבכל הגוף, שלא ישארו טיפות של מים.

"עכשיו שאת נקייה כול כך, אבא אוהב אותך ויכול לנשק אותך"

בכל הגוף לנשק. אם אני נקיה כול כך, אז למה מרגישה כול כך מלוכלת? למה צריך לבדוק מבפנים שהכול נקי? זה בעיקר לא נעים כשהיה מרטיב את הבטן, שם למטה,. זה היה חם ודביק מגעיל. אחר כך צריך להתקלח שוב. עד איזה גיל הוא ימשיך לקלח ולוודא שהכול נקי?

 

 

זיכרון שני

כשהיינו רק אנחנו בבית אז היו גם מקלחות משותפות, רק לי ולו. בהתחלה היה מנקה אותי ואחר מבקש שאנקה אותו גם. צריך לנקות הכול הכול עם סבון ומים. ואחר כך לבדוק שזה נקי. כמו שאבא בודק שנקי. לנשק ולטעום. עד שכמעט נחנקתי.

"רוצה ללקק את הסוכריה של אבא?" " אבא אוהב אותך מאוד, נכון שגם את אוהבת את אבא?"  "אחר כך תקבלי סוכריה אמיתית. או גלידה"

 

היה תופס לי בראש בחוזקה ומכוון אותו כלפי מטה, למקום ההוא שהרגע ניקיתי. מחזיק חזק בשיערות שלא אתנגד. לפעמים העדפתי שהשיער ישאר לו ביד ואז תהייה לי קרחת. לא יוכל למשוך יותר.

זה הרגיש כמו נחש ענק שמתפתל לי בפה, מגיע עד לגרון ומנסה לחנוק אותי מבפנים. עד שהיה מתפרץ  כול הגועל הזה בתוכי. רציתי להקיא.

פעם אחת אני זוכרת שהקאתי עליו. פעם ראשונה ואחרונה. לא מספיק שהקאתי מוכי את הגועל הזה, היד החזקה הדביקה לי את הפרצוף לקיא של עצמי.   "תלמדי לבלוע מהר אז זה פחות מגעיל..."

 

ילדה קטנה של אבא, אבא אהב אותה הכי מכולן והיא אהבה חזרה את אבא. תמיד אמר "האישה הקטנה שלי, אף אחד לא אוהב אותך כמו אבא".... ואני האמנתי ואהבתי בחזרה. אהבה ללא גבולות.   אבא עושה את זה רק למי שהוא אוהב.

1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון