פתאום כל כך רע לי, כבר לא ילדה, כבר אמא לילדים. הכל כאילו רגיל.
בעיקר כאילו...
עדין סלע של 1000 טון שיושב לי על החזה, על הראש, בעצם על כל הגוף.
כמו רכבת שדים בתוך המוח, על טייס אוטומאטי, כל תקופה כזו או אחרת.
תמונות שחוזרות ולא מפסיקות להופיע בכל רגע נתון, בכל מקום, ככה סתם בלי שום התראה.
מתי כבר אוכל לחייך באמת? לא חיוך מתוך עצב או מבוכה
מתי אוכל לחייך בלי חשק לברוח? כל רגע, כל דקה
מתי באמת אוכל להסתכל במראה ולא לשנוא את הילדה שאני רואה שם? לשנוא את הגוף?
מרגישה שקופה, כל העולם מסתכל דרכי אל תוך הנשמה
שקופה אבל גם אטומה
רוצה להדחיק, רוצה להסתיר, שלא ידעו
פתאום כל כך רע לי
;){kind=link}