חוזרת על עצמי.. זה לא עוזב אותי

אמנם אני שמחה כלפי חוץ, אני צוחקת, הכל נראה ונשמה טוב ויפה. הכל על מי מנוחות? אבל בפנים הכל נאכל

מרגישה כאילו הנפפש והזכרונות והסודות אוכלים לי את הנשמה, את הקיבה, את הלב. כולי כואבת בשקט, כשאף אחד לא מרגיש, בשקט במיטה. העיקר לשכוח, העיקר לא להתפרק לחתיכות, לא להרגיש, להעלם מבפנים, לחלל הריק שבתוכי. בלי לאכול, בלי לשתות, לעשן המון ועם כל שאיפה להרגיש את האור מתקרב.

הנה עוד תמונה מהעבר, שוב עשה בי מה שרצה, פורק עלי את תאוותו בלי שרציתי, כאילו שזה היה משנה לו.. הרי זאת עוד פעם אחת מתוך פעמים רבות, רבות מאוד כדי לזכור ולספר.

זה כאילו כבר לא אכפת לי, אני נמצאת בניתוק, ביאוש, באדישות וכהות חושים.

אבל בפנים הכל גועש, מנסה להתעלם. אבל זה רוצה לפרוץ החוצה. כבר לא יכולה יותר. אני לא רוצה להאבק עם עצמי אבל אני נחלשת לאט לאט, נגמרים כל הכוחות מכל המאגרים.

לא יכולה יותר, לא רוצה לחוש את הכאב חותך אותי עמוק בפנים, כל בוקר מחדש.

לא רוצה לסבול, לבכות בגללו. הוא לא שווה את זה.

אבל לא מצליחה, כל פעם הפלאשבקים תוקפים מחדש, לא מפסיקה לבכות מבפנים, לא מצליחה לבכות החוצה. רוצה לברוח, רק לא להיות.

נעלמת עם הזמן

עוצמת עיניים שרק לא אראה את עצמי ... שם