אני מרגישה מבפנים אפר ועפר, שום דבר. רק כאב ובילבול.
איך יתכן שהייתי כמו מריונטה? כמו בובה על חוט?
נתתי לו לשחק בי?
ואיך יתכן שנשארתי בחיים? ממשיכה להאבק.
ואיך אי פעם לא אהיה מפוצלת? איך אי פעם אוכל לאחד עבר והווה?
עכשיו, או שאני נבלעת בתוך העבר הנוראי שלי, או שאני בתוך ההוה שלי. או אולי מסתכלת לעתיד?
סתם זורקת משפטים לאויר, אולי אפילו הם לא ייקראו לעולם?
כואב לי נורא ויש המון כאוס ובלאגן מסביבי, לא מצליחה לעשות סדר בבלאגן. לא מבפנים, לא בחוץ ולא בכלל.
והכל יותר מדי כבד עלי, לא יכולה לעמוד בעומס של המטלות, רגשות, הכאב והפחד.
קשה לי ולבד כל הזמן. אני רוצה שיהיה אחרת
;){kind=link}