רק לפני כשנה העזתי להתחיל לחשוב על זה ולקרא לזה בשם - גילוי עריות. רק השנה העזתי לחשוב שאולי זה באמת עניין גדול ולא סתם עודף רגישות שלי ושלא מצליחה להתגבר. רק השנה התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה ממש אשמתי, למרות שכבר המון שנים שאני לא מצליחה לתת אמון באף אחד, ולא מאפשרת לאף אחד להתקרב אלי. בשנה האחרונה משהו קרה, נפתחתי טיפה, נחשפתי המון וגם התחלתי להאמין.
למרות שהוא היה אבא שלי ואני הייתי ילדה קטנה ותמימה שכן רצתה נורא שיאהבו אותה. הוא הפך אותי בעזרת "מטה הקסם" שלו, בשיטתיות ובאיטיות, ברוע ובציניות, לשיפחת המין שלו או לבת זוגתו. איבדתי את כל הרצון שלי והפכתי לבובה על חוט, מריונטה. את מה שלא הסכמתי לעשות ולתת, הוא לקח בכוח. אנס אותי. באלימות ובאכזריות.
אני עדין חושבת שהייתי טפשה חלשה וכנועה. עדין חושבת שעדיף היה שאף אחד לא ידע שהייתי כזאת. עדין לא ממש מעיזה לספר אפילו לאנשים הקרובים אלי ביותר, מה באמת עבר עלי ואיך. מתחילה להסתכל על עצמי ולעצמי בעיניים ולגלות מה באמת קרה. מנסה לבדר על זה.
אולי זה פעם יעבור?
;){kind=link}