עוד.... קשה לקריאה...

"את אוהבת את זה... זה נעים לך... אני רואה אתה זה בעיניים שלך..."

אולי זה באמת היה ככה? אני מנסה ומשחזרת בראש שלי את מה שקרה. אולי הוא באמת צדק? אולי אהבתי את זה? אהבתי את אבא שלי, מרגישה מאוד אשמה

כל כך מאסתי בלפחד, כל כך רווח לי שזה נגמר. הפחד עוד לא ממש עבר.

כל כך הרבה כעס ושנאה אני מרגישה מבפנים, גם עליו וגם כלפי עצמי. זה הורג אותי מבפנים, בא לי להכאיב, להרוס, לעשות משהו שאני ממש ארגיש.

המון שנים של שתיקה, פחד והכחשה. כל כך הרבה דברים מתרוצצים לי בראש, איך ומה לרשום? רוצה לפרוק את העוול, לכתוב גם את הדברים הכי קשים והכי נוראים, בתיאורים הכי מזוויעים. לא מצליחה, זה לא יוצא טוב.

אני נזכרת במה שהיה , מנסה לכתוב, כותבת בלי לכתוב. מנסה לחשוב, אולי זה לא באמת קרה? אולי זה רק הדמיון שלי? באמת אי אפשר לדמיין שבן אדם שעבר כל כך הרבה, עדין ישאר שפוי. אני שפויה???

אני לא מסוגלת שבעלי יגע בי, לפעמים זה קורה ואז אני לא ישנה בלילות, או שנרדמת על הספה. ויש גם סיוטים...

לא, זה לא בדמיון, זה באמת קרה!!!!!