שרדתי

וואו.. קראתי את כל הפוסטים שלך והייתי חייבת להגיב... באמת שאני לא יודעת מה לומר, בחיים לא חוויתי חוויה כזאת ואני מקווה שלעולם לא אחווה, קשה לי להאמין שקורים דברים כאלה בעולם שלנו, זה כמעט נראה בלתי אפשרי...
אני שומעת את הכאב שלך, את הסבל שאת עוברת בגלל זה, בכל מילה ומילה שאת מפרסמת, ולמרות שלא חוויתי אף חוויה דומה לזו, אני ממש מצליחה להזדהות עם כל מילה, להרגיש כאילו הייתי במצב הזה במקומך.
ואני מבינה אותך, אני מבינה את הפחד מלספר על זה, מלהסגיר אותו, הוא אבא שלך, אני מבינה את ההתלבטות, את הכאב שבדבר, ואני באמת לא יודעת מה הייתי עושה במקומך- אני רוצה להאמין שלא הייתי נותנת לו לעשות את זה וישר מדווחת, אבל האמת היא שאני ממש לא יודעת אם זה מה שהייתי עושה.
התקווה בפוסטים שלך, האומץ שאת מפגינה, הרצון להתגבר על זה, זה מחזק, זה נוטע בי אמונה, שלמרות שעכשיו אני בתקופה רעה, אפשר לעבור את זה, אפשר להתגבר, גם אם זה לוקח זמן.
החוזק שלך מחזק אותי, האמונה שלך גורמת לי להאמין.
אני רוצה להודות לך על החוזק שאת מעניקה לי במה שאת כותבת, להודות לך על כך שאת חולקת עם כולנו את זה, את מה שעבר עלייך, תודה לך..

אני שמחה שלפחות לך זה עוזר קצת ומעודד. אני בתקופה לא מעודדת במיוחד, אבל מנסה לראות את האור. אני מקווה שלעולם לא תאלצי לחוות את מה שחוויתי, לא את ולא אף אחת אחרת.
הכתיבה בבלוג מאפשרת לי לשחרר ולספר קצת ויחד עם זה להישאר אנונימית לגמרי, אני דמחה שלפחות מישהו גם קורא וקצת מגיב לכתוב, המילים של הקוראים מחזקות ומאפשרות לי למצא את האומץ להמשיך ולכתוב. תודה שהגבת