אני חושבת הרבה על ילדות שלא היתה לי, אז מה אפשר לעשות? לפעמים אני מרגישה שכלום לא יעזור עד שלא אחזור להיות ילדה קטנה ולהרגיש ששומרים עלי ומטפלים בי, אני לא אצליח להיות ילדה גדולה.
אולי זה אחד הדברים שאמורים לקרות בטיפול אבל אולי ממש לא? לא יודעת, לא נשארתי מספיק זמן בטיפול כדי לדעת. אולי צריך פשוט לגדול., להתנתק מהילדה הקטנה ולהיות רק הגדולה. ואולי טיפול אמור גם להתמקד בילדה הגדולה וביכולות שלה ולדכא את הילדה הקטנה? או שאולי לתת לה מקום?
הילדה הקטנה נחנקה ולמדה שהכי טוב שהיא תסתיר את עצמה ותתחבא מהעולם. וכך היא מנסה להסתיר את עצמה גם היום.
אבל מה זה אומר "לתת לה מקם"? אני לא מעוניינת שהיא תתחיל לבכות, לרחם על עצמה ולהיות המסכנה. אני לא יכולה להרשות לה להשתלט עלי. אז איך בדיוק אני אמורה לתת לה מקום? כמו שהיא הושתקה אז, אני מנסה להשתיק אותה היום. אני גורמת לה להיות לא רלוונטית ושתפסיק להפריע לי, שתזוז הצידה. ושתפסיק להתנהג כמו ילדהק טנה. מה, אני אגיד לה להפך? ואז בכלל מה יהיה? איך אפשר לאפשר לה להיות בלי להפוך להיות קטנה, חלשה ומסכנה?
ועוד משהו שכרגע עולה לי, מה הדבר המפחיד? מה הדבר הגרוע ביותר שהילדה הקטנה תעשה לחיים שלי אם אתן לה יותר מקום? וגם האם היא באמת לא מפריעה לי עכשיו? אני יכולה להעיד על עצמי שגם ככה הילדה שבתוכי, לא ממש מאפשרת לי חיים נורמאלים, כך שגם אם אתן לה יותר מקום וגם אם לא, אז אני בבעיה. אבל אם אפשר באיזשהו טיפול לעזור לה באיזה אופן, ואז אני של היום ארגיש יותר טוב, אז אולי כדאי לנסות? לא מוצאת את הטיפול / מטפל המתאים. משהו בי חוסם את האפשרות לטיפול
;){kind=link}