שוב אני ו"הילדה" שלי

הדמעות בעיניים עולות ואין מילים לתאר את מה שאני עוברת. יש בפנים ילדה אחת מפוחדת, בלי מילים. בלי כוח לזוז או לבכות.

ויש בפנים ילדה חזקה וכועסת, אין לה גוף. היא ברחה ממנו וממי שנגע בגוף הזה.  אני כבר מכירה את שתיהן, אבל קשה כל כך לגעת בכאב.

והכעס הוא בסוף כלפי עצמי, כלפי הילדה שנשארה שם בלי לזוז.  כל הסערה הזאת נמצאת בתוכי, ומפחיד מאוד גם כשאני כותבת. גם עכשיו אני מפחדת מהמחיר שבכתיבה כאן. ותמיד יש מחיר.

הפחד מתגבר, אני מתנתקת וכואבת לסרוגין. בעיקר תחושה... שאני עוברת משהו הזוי ומטורף.

אולי מתחילה לצאת מדעתי? שתי ילדות מדברות מתוכי?

אין לי כבר כוח לשמוע שאני לא אשמה ולא אמורה לכעוס על עצמי.

כמה לא הגיוני שזה נשמע, ככה אני מרגישה.

ובמיטה... כל לילה אני נשאבת לתוך הבלאגן הזה. וכל כך מפחדת מהחשיפה, בסוף זה יפגע בי. יותר ממה ש"הוא" כבר פגע בי.

עכשיו אני מתנתקת קצת ולא מרגישה כל כך, רק קצת מרחפת ומטושטשת... לא ממש בתוך הגוף שלי, כאילו לידו, מהצד,

זקוקה לחיבוק שיחזיר אותי למציאות