פיתאום הדמעות פרצו לי...בלי שליטה....פיתאום ההתמודדות עלתה.אני רגילה להדחיק כאב.ועכשיו שוב הכל פרץ.......לא הצלחתי לבכות כבר תקופה ארוכה...ועכשיו.אחרי ששמים דברים על השולחן....הכל נראה כואב מדי להתמודדות...ואני לא עומדת בזה....אני רק רוצה לברוח לטשטוש ....לישון .לשכוח מה היה מי היה איפה אני.ואם אני בכלל פה....
מרגישה כמו ילדה קטנה היושבת לבדה בפינה,מקופלת ועצובה ולפעמים בוכה.. מקווה שמישהו יראה אותה שם,שמישהו יושיט לה יד יתן לה חיוך וחיבוק, שיגיד לה שעכשיו היא מוגנת, שהיא לא לבד.שיש שם מישהו איתה.
ריקנות תמידית. הליכה בשביל החיים כשמבפנים מרגישה לא חיה.
קימה בבוקר. כאלו החיים. כאילו לראות אנשים. כאילו לחיות. אך בעצם לא. בעצם הכל מת.
לילות ארוכים, לא נגמרים. ואז בבוקר שוב עייפות טוטאלית, נפשית וגם פיסית.
מרגישה עייפה כמו זקנה. למרות שאני בחורה צעירה.
מסתבר שלגיל אין שום משמעות.כשאין מבפנים חיות........
;){kind=link}