להיוולד לתוך תהום אחת מסוייטת מאין כמוהה, מתוך זה להחזיק בניצוץ קטן של חיים שמצליח להחזיק חיים שלמים. 15 שנים של התעללות מינית, 15 שנים של הרס וחורבן כל חלק וחלק בגופי. 15 שנים של משחק כפול בין יום ללילה. 15 שנים של לקום מתוך האשמה והבושה, לאסוף את עצמי ולחזור לחיים שבעצם אינם חיים, או שנדמה שלעולם לא יגמרו. 15 שנים של גילוי עריות.
עכשיו אני עוצרת, חייבת לקחת אויר, לתת לדברים לחלחל. 15 שנים שגופי נאנס, 15 שנים שהייתי כלי קיבול לכל היצרים התאוותנים של זה שהיה אחראי להיוולדי. 15 שנים שאני שתקתי וקיבלתי את רוע הגזירה כמו נידונה למוות ביסורים. השלמתי.
היום סוחבת בתחושותי הרבה יותר מהתעללות מינית מתמשכת. סוחבת פחדים ואימה. אימה של ילדה שנאנסה, שקולה הושתק. מנסה לזעוק זעקת אימים, שאיש לא שמע. לקוות למי שיוכל לעטוף אותה ולספק לה הגנה.
היום אני מודה לאותה ילדה. רוצה ללמוד אותה, לחבק אותה ולאפשר לה להיות, לתפוס מקום במרחב, עד שתצטמצם לכדי נקודה קטנה אפסית ובלתי ניראית. אני רוצה לאפשר לה להיות, להפסיק להחניק את קולה, נשימתה וכאבה.
אני כאן היום, לא מרשה לעצמי להיות קורבן מיותר, לא נותנת אישור לשתיקה, למרות ההרגל שכל כך טבוע בי. יש בתוכי ילדה שאני לומדת לתת לה מקום, לומדת להפסיק להתעלל בה. עדין פוחדת להביט בעיניה המפוחדות כדי שלא תכאיב בתוכי. מנסה להזכיר לעצמי, שהיא לא באמת אשמה, שזאת המציאות והגורל שלא היטיבו עימה. יודעת שהיא הכוח המניע שלי, שבלעדיה לא הייתי קיימת היום.
ואולי הילדה הקטנה תסלח לי? אולי אני אוכל לסלוח לה על שלא ברחה ולא צרחה? על שנתנה לי להיות בובה בידיו התאוותניות והמתעללות שלא חדלו?
לפעמים מתוך הכאב, העתיד לא נראה, לפעמים העיוות חוזר ומצליח לעוות הכל ולהחזיר אותי למקום שבו אני הייתי מעוותת, ולא הגיוני שיום אחד אני אחייה חיים שפויים, נורמאלים וטובים.
אך יש את רגעי האור שבהם אני מודה על עצם היותי בחיים היום, מסתכלת על עצמי ויודעת ושורדת, יודעת שאין ממה להיבהל. יצר החיים חזק ממני והפיצולים למיניהם עושים לי לפעמים סחרחורת ומוציאים אותי מריכוז. היום אני מאמינה שיש החלמה ל15 שנים של עיוות. וכל יום שאני מתעוררת בבוקר, נזכרת בלילה ויודעת שהייתי במיטה שלי היום, במקום הבטוח, ויודעת שאף אחד לא פגע בי אמש, ולא יפגע היום והיום אני לא צריכה לפחד מתי זה יגיע, לעצום עיניים חזק חזק ולחכות שזה יגמר. היום כבר לא. לעולם לא עוד.
אני לומדת לחיות לאט ובזהירות, בונה יסודות טובים ולא מעוותים לילדים שלי, עם המשכיות. אני יודעת היום שמגיע לי שיהיה לי טוב.
אני יודעת שרק אני רואה את הגועל הזה ומרגישה אותו עלי, ושאיש מלבדי לא רואה אותו עלי. זאת לא אני שאשמה....?
אני יודעת שיש ויהיו עוד המון רגעים של שבירה, שארגיש צורך להיתנתק ולא להיות, רגעים שבהם לא אוכל לחוות את עוצמת הכאב והזכרונות שעוטפים אותי.
אבל אסור לי לוותר, מגיע לי לחיות חיים טובים.
להיוולד לתוך תהום אחת מסוייטת מאין כמוהה, מתוך זה להחזיק בניצוץ קטן של חיים שמצליח להחזיק חיים שלמים. 15 שנים של התעללות מינית, 15 שנים של הרס וחורבן כל חלק וחלק בגופי. 15 שנים של משחק כפול בין יום ללילה. 15 שנים של לקום מתוך האשמה והבושה, לאסוף את עצמי ולחזור לחיים שבעצם אינם חיים, או שנדמה שלעולם לא יגמרו. 15 שנים של גילוי עריות.
עכשיו אני עוצרת, חייבת לקחת אויר, לתת לדברים לחלחל. 15 שנים שגופי נאנס, 15 שנים שהייתי כלי קיבול לכל היצרים התאוותנים של זה שהיה אחראי להיוולדי. 15 שנים שאני שתקתי וקיבלתי את רוע הגזירה כמו נידונה למוות ביסורים. השלמתי.
היום סוחבת בתחושותי הרבה יותר מהתעללות מינית מתמשכת. סוחבת פחדים ואימה. אימה של ילדה שנאנסה, שקולה הושתק. מנסה לזעוק זעקת אימים, שאיש לא שמע. לקוות למי שיוכל לעטוף אותה ולספק לה הגנה.
היום אני מודה לאותה ילדה. רוצה ללמוד אותה, לחבק אותה ולאפשר לה להיות, לתפוס מקום במרחב, עד שתצטמצם לכדי נקודה קטנה אפסית ובלתי ניראית. אני רוצה לאפשר לה להיות, להפסיק להחניק את קולה, נשימתה וכאבה.
אני כאן היום, לא מרשה לעצמי להיות קורבן מיותר, לא נותנת אישור לשתיקה, למרות ההרגל שכל כך טבוע בי. יש בתוכי ילדה שאני לומדת לתת לה מקום, לומדת להפסיק להתעלל בה. עדין פוחדת להביט בעיניה המפוחדות כדי שלא תכאיב בתוכי. מנסה להזכיר לעצמי, שהיא לא באמת אשמה, שזאת המציאות והגורל שלא היטיבו עימה. יודעת שהיא הכוח המניע שלי, שבלעדיה לא הייתי קיימת היום.
ואולי הילדה הקטנה תסלח לי? אולי אני אוכל לסלוח לה על שלא ברחה ולא צרחה? על שנתנה לי להיות בובה בידיו התאוותניות והמתעללות שלא חדלו?
לפעמים מתוך הכאב, העתיד לא נראה, לפעמים העיוות חוזר ומצליח לעוות הכל ולהחזיר אותי למקום שבו אני הייתי מעוותת, ולא הגיוני שיום אחד אני אחייה חיים שפויים, נורמאלים וטובים.
אך יש את רגעי האור שבהם אני מודה על עצם היותי בחיים היום, מסתכלת על עצמי ויודעת ושורדת, יודעת שאין ממה להיבהל. יצר החיים חזק ממני והפיצולים למיניהם עושים לי לפעמים סחרחורת ומוציאים אותי מריכוז. היום אני מאמינה שיש החלמה ל15 שנים של עיוות. וכל יום שאני מתעוררת בבוקר, נזכרת בלילה ויודעת שהייתי במיטה שלי היום, במקום הבטוח, ויודעת שאף אחד לא פגע בי אמש, ולא יפגע היום והיום אני לא צריכה לפחד מתי זה יגיע, לעצום עיניים חזק חזק ולחכות שזה יגמר. היום כבר לא. לעולם לא עוד.
אני לומדת לחיות לאט ובזהירות, בונה יסודות טובים ולא מעוותים לילדים שלי, עם המשכיות. אני יודעת היום שמגיע לי שיהיה לי טוב.
אני יודעת שרק אני רואה את הגועל הזה ומרגישה אותו עלי, ושאיש מלבדי לא רואה אותו עלי. זאת לא אני שאשמה....?
אני יודעת שיש ויהיו עוד המון רגעים של שבירה, שארגיש צורך להיתנתק ולא להיות, רגעים שבהם לא אוכל לחוות את עוצמת הכאב והזכרונות שעוטפים אותי.
אבל אסור לי לוותר, מגיע לי לחיות חיים טובים.