עוד לילה קשה באמת, אחרי שבוע של לילות מטורפים. בעיצומו של הסיוט, בעלי מנסה להעיר אותי ולא מצליח. נותן לזה להסתיים ומחכה שאני אתעורר.
זה ניגמר. מתעוררת מבועתת, תחושה של חנק, אין לי אויר. רועדת ומכווצת כולי, מכוסה זיעה קרה. עוברות עוד כמה דקות עד שמצליחה להתעשת על עצמי. רצה לשירותים כדי להקיא, כולי עדין מסוחררת מעט. לא מעיזה לחזור לישון, מפחדת, נועלת את כול החלונות בבית, אפילו לצאת לעשן במרפסת אני לא מעיזה. מפחדת אבל לא יודעת ממה.
הסיוט – סיטואציה שכבר חוויתי חוזרת אלי בחלום. ב....., איתו בחדר לבד. יש כבדה חונקת ומשתקת, יש אחרת מכאיבה. חוץ שומעת ברקע אנשים עוברים, חברה מחפשת אותי ואף אחד לא יודע איפה אני. אני כולי משותקת, כואבת והמומה. מנסה לצעוק אבל לא יכולה. לאט לאט ניגמר האוויר. אולי זה הסוף? שלי? של האירוע? לא ברור. פתאום זה ניגמר, מתעוררת.
כנראה שמיתוך הסיוט עצרתי את הנשימה. מתעוררת ללא אויר כמו אחרי צלילה ארוכה.
בעלי מנסה לדבר אבל לא יודע מה להגיד, מה לשאול, לגעת בי הוא לא מעיז. אפילו לא לחבק. ממילא לא הייתי מסכימה, שום מגע לא מתאים עכשיו. אולי חיבוק של אימא שלא קיימת? אולי.
אני עוברת לסלון אחרי שמוודאת שהכול סגור ונעול וכול הילדים במיטות. רוצה לצאת לעשן ולהירגע אבל מפחדת. שותה קפה, אוכלת שוקולד, עוד כוס קפה כדי שלא אירדם. בוהה בטלוויזיה, מחליפה ערוצים, לא מצליחה להתמקד בכלום. סופרת את הדקות ומחכה לבוקר שיגיע.
הגיע הבוקר
אני לא יודעת איך להמשיך מה לעשות? ברור לי שצריכה איזושהי עזרה אבל לא יודעת מה, לא יודעת לבקש ולהיעזר. אני בכלל לא יודעת איזה סוג של עזרה אני רוצה.
רק לדבר עם מישהו קרוב, שאפשר להרגיש בטוח ואמיתי. רוצה רק לשפוך, להקיא הכול החוצה, לספר כול מה שהיה וממה כול כך מפחדת. רוצה להרגיש בטוחה ומוגנת. רוצה שיחבקו אבל לא יודעת לבקש.
רוצה להעלם.
די, מספיק, נימאס לי מכול המצב. מפעם לפעם התגובות רק מחמירות וזה לא נהייה יותר פשוט. הוא שוב בדרכו משתלט לי על החיים ועוצר אותי מלהמשיך. מנצח. אני לא רוצה שוב להפסיד. עוד לילה קשה באמת, אחרי שבוע של לילות מטורפים. בעיצומו של הסיוט, בעלי מנסה להעיר אותי ולא מצליח. נותן לזה להסתיים ומחכה שאני אתעורר.
זה ניגמר. מתעוררת מבועתת, תחושה של חנק, אין לי אויר. רועדת ומכווצת כולי, מכוסה זיעה קרה. עוברות עוד כמה דקות עד שמצליחה להתעשת על עצמי. רצה לשירותים כדי להקיא, כולי עדין מסוחררת מעט. לא מעיזה לחזור לישון, מפחדת, נועלת את כול החלונות בבית, אפילו לצאת לעשן במרפסת אני לא מעיזה. מפחדת אבל לא יודעת ממה.
הסיוט – סיטואציה שכבר חוויתי חוזרת אלי בחלום. ב....., איתו בחדר לבד. יש כבדה חונקת ומשתקת, יש אחרת מכאיבה. חוץ שומעת ברקע אנשים עוברים, חברה מחפשת אותי ואף אחד לא יודע איפה אני. אני כולי משותקת, כואבת והמומה. מנסה לצעוק אבל לא יכולה. לאט לאט ניגמר האוויר. אולי זה הסוף? שלי? של האירוע? לא ברור. פתאום זה ניגמר, מתעוררת.
כנראה שמיתוך הסיוט עצרתי את הנשימה. מתעוררת ללא אויר כמו אחרי צלילה ארוכה.
בעלי מנסה לדבר אבל לא יודע מה להגיד, מה לשאול, לגעת בי הוא לא מעיז. אפילו לא לחבק. ממילא לא הייתי מסכימה, שום מגע לא מתאים עכשיו. אולי חיבוק של אימא שלא קיימת? אולי.
אני עוברת לסלון אחרי שמוודאת שהכול סגור ונעול וכול הילדים במיטות. רוצה לצאת לעשן ולהירגע אבל מפחדת. שותה קפה, אוכלת שוקולד, עוד כוס קפה כדי שלא אירדם. בוהה בטלוויזיה, מחליפה ערוצים, לא מצליחה להתמקד בכלום. סופרת את הדקות ומחכה לבוקר שיגיע.
הגיע הבוקר
אני לא יודעת איך להמשיך מה לעשות? ברור לי שצריכה איזושהי עזרה אבל לא יודעת מה, לא יודעת לבקש ולהיעזר. אני בכלל לא יודעת איזה סוג של עזרה אני רוצה.
רק לדבר עם מישהו קרוב, שאפשר להרגיש בטוח ואמיתי. רוצה רק לשפוך, להקיא הכול החוצה, לספר כול מה שהיה וממה כול כך מפחדת. רוצה להרגיש בטוחה ומוגנת. רוצה שיחבקו אבל לא יודעת לבקש.
רוצה להעלם.
די, מספיק, נימאס לי מכול המצב. מפעם לפעם התגובות רק מחמירות וזה לא נהייה יותר פשוט. הוא שוב בדרכו משתלט לי על החיים ועוצר אותי מלהמשיך. מנצח. אני לא רוצה שוב להפסיד.