עכשיו שהעבר הוא עבר, אבל בלב הווה הוא נזאר, עכשיו כשכולם מצפים שתמיד אמשיך בחיים, עכשיו אני רוצה רק לישון ולברוח, לא לחלום.
עכשיו אני רוצה להעלם, אין לי יותר במי להילחם, נשארו רק השדים שבפנים, עכשיו הם רק יוצאים. ביני לבין עצמי נלחמת, עם כל הכאב מתמודדת. מנסה לברוח לדברים שונים, לא לחשוב, לא לראות, לא לשמוע ולא להרגיש, בעיקר לא להיות.
לא רוצה שוב לדעת את הכאב שבפנים, לא רוצה לגעת, מנסה להדחיק.
אבל נגמרה המלחמה שבחוץ, רק המלחמות שמבפנים נשארו. עכשיו תורי לרוץ, לברוח מעצמי, לצעוק, לדמוע, לא רוצה מהכאב לשמוע, והליה הוא שוב בפתח, והלחום לא עוזב ולא מניח. הפצע הוא לא שכיח.
עולות השאלות לבדוק מה היה ומה הולך להיות. איך ככה בי הוא פגע? אולי נתתי? אולי תרמתי לנגיעה? אולי אני בעצם כן כזאת חלשה?
לא, זה לא יכול להיות. הרי בכיתי, צעקתי, ניסיתי להדוף. ניסיתי לאמא לקרא אבל היא לא שמעה.
איך ככה בי הוא פגע? ואף אחד לא באמת מבין מה יושב לו שם עמוק בפנים, ומה הם הפחדים? מה הסיוטים? מה הזעקות המרות מתוך שינה?
והלב רק רוצה לנוח מהכאב, 24 שעות ביממה. אין רגע של שלווה, ובפנים הלב רק רוצה לשכב במיטה, לבכות, להקיא, לזעוק, אין לי יותר כוח.
זהו נגמרו המלחמות
;){kind=link}