לכודה

ככה אני מרגישה וקשה לי להסביר למה.

מרגישה שמשהו לא נותן לי להשתחרר, לחיות את החיים, לעשות את הדברים שאני רוצה. מרגישה כזאת אשמה גדולה ומענישה את עצמי על כל דבר שלא מסתדר.

פוגעת גם באנשים שקרובים אלי, במשפחה ובחברים הכי טובים. לא מתכוונת אבל ככה זה יוצא, לא נשלט, התגובות שלי והאמירות. באמת שלא מתכוונת לפגוע.

השבוע מרגישה רע כל כך ולא יודעת איך  שורדת את הימים בעבודה ובבית. וזה מפחיד. מפחיד להתפרק, מפחיד להגיע שוב למקום כל כך נמוך וקשה.

יש לי כל כך הרבה דברים לומר אבל משהו סגור בתוכי ולא נותן לצאת החוצה.

רע לי ונמאס לי להרגיש ככה ואני חוששת שלאנשים סביבי גם ימאס ממני.

לעשות כל דבר, אפילו לכתוב עכשיו, נראה כל כך חסר טעם.  העומס הוא עצום ואני לא מאמינה ששום גבר יוכל להקל עלי עכשיו.

אני רוצה שיהיה יותר טוב אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות שיהיה אחרת.

מנסה להתרחק מכולם, בעיקר כדי לא לפגוע. רוצה רק לנוח, לישון, לעשן, לא להיות ולא להרגיש.

מצד שני אני שונאת שלא להרגיש. והיאוש הזה, על שככה החיים שלי ניראים... והמקומות האלו שחוזרים... האם זהפעם ישתנה?